היי,

אנסה בתקופה הקרובה לכתוב יותר, לצערי התקופה האחרונה היתה עמוסה. היא עדיין עמוסה אבל הרגשתי שיש דברים שאני חייב להוציא החוצה. אם אתם חושבים שגם אנשים אחרים יכולים ליהנות תשתפו.

לפעמים, ההבדל בין הצלחה לכישלון הוא לא יכולת, אלא אמונה. 

בשנים האחרונות היה לי קשה. פרשתי מהתואר, כי הוא היה ״קשה לי מידי״ וצרך יותר מידי זמן. בחרתי להתמקד בסטרטאפ המדשדש שלי, כי נו איך אני יכול גם לסיים תואר וגם לבנות חברה מצליחה. אבל האמת שגם עם הסטרטאפ היה קשה. בא לקוח הולך לקוח, עוד משהו נשבר. אבל האמנתי ביכולת ההנהגה והמוצר שלי. אבל לא הצלחתי למכור, זה תיסכל נורא. מהר מאוד פיתחתי מחשבה רעילה שאני לא איש מכירות, וגם לא בחור מבריק. ואלו כמובן יקשו על כל דבר שאבחר או ארצה לעשות. זה לא היה קול גדול, אבל הוא היה שם. ייצרתי לעצמי לאט לאט זהות, של חוסר מסוגלות בתחומים מסוימים, תחומים שרציתי להיות בהם הרבה יותר. 

ואז הגיעה המלחמה, וגם טלפון מהאקדמיה. ״היי אוהד? רק רציתי לבדוק מה קורה עם ההקפאה שלך, רציתי לומר לך שזו שנה האחרונה שבה אתה יכול להשלים את התואר״. אני מספר לאשתי, נלחם ומתנגד מול כל בר דעת שמנסה לשכנע אותי שאני צריך לסיים עם זה כבר. מסביר שזו בחירה לא נכונה עבורי. כי איך אני, זה שקשה לו... יכול להשלים את התואר, להרים את החברה שוב על הרגליים וכל זה תוך כדיי מילואים. אבל אשתי כמו אשתי אומרת, ואני עושה. (האמת שגם היה לי חלום להרצות באוניברסיטה. חלום שעמד להיקבר) 

הייתי עם הגב לקיר, אבל משהו קרה התפיסה שלי השתנתה, המלחמה לימדה אותי להתעסק עם מה שחשוב באמת. התמקדתי, גדלתי בכמה שנים. ניקיתי את ״מה יקרה אם״ והתעסקתי יותר ב״איך הייתי רוצה ש..״ איך הייתי רוצה לתפקד, איך הייתי רוצה להתנהל בסיטואציה. החלטתי שהייתי רוצה לדאוג לחברה, ולתפקד בביצוע שיא בכל הקשור לשמירה על מה שבנינו והחלטתי שהייתי רוצה ללמוד באמת, ליהנות מהידע שאקבל מהקורסים שנשארו לי להשלים ללא קשר באם אעבור אותם או לא. ולכן זה לא משנה אם אני חכם גדול או איש מכירות דגול. היה לי חשוב יותר מהדרך ומאיך אני מבצע והשיפור של הביצוע מאשר התוצאה הסופית. 

בשלב הזה, אני אמור לספר על התוצאה הסופית, מרגיש לי שהקורא הממוצע מחכה להבין האם הדרך השתלמה או לא. כאילו קיימת צפייה לתוצאה כדיי להעריך את הסיפור שסיפרתי כאן. כדיי להחליט האם מה שעשיתי היה נכון או לא, בהינתן התוצאה... רגע לפני שאגולל את התוצאות, יש כמה תובנות חשובות:

לאורך החיים אנחנו מאמצים לעצמנו זהות, אני לא טוב במתמטיקה, אני לא יודע לשיר, אני לא יודע אנגלית, אני לא יודע למכור או יהיה לי קשה מאוד לפתח משהו מאפס. הזהות הזו מגיעה בדרך כלל, עם סימן קריאה. אני מאתגר כל אחד ובעיקר את עצמי לשים סימן שאלה גדול מאוד בנוגע למה אנחנו מסוגלים או לא מסוגלים לעשות. לאתגר את הזהות שלנו, ולאמץ גמישות, רק ככה נוכל לאמץ לעצמנו כל זהות שנחפוץ בה.

השיעור השני שלי היה שלהשיג יותר הוא לא פונקציה של זמן, הוא פונקציה של לעשות את הדבר שצריך לעשות גם אם הוא קשה ולא נוח. להתמיד לעשות את הדבר הנדרש. גם אם הפחד מנסה להניע אותנו, לבחור בנכון ולא בדברים הקלים, אלו שאנחנו מאמינים שיצאו לנו טוב יותר מתוך איזה הרגל מנוון. 

אז כן, סיימתי את התואר. בציונים שרק יכולתי לחלום עליהם. כן, הצלחתי לגייס עוד קצת כסף וכן, הצלחתי למכור את המוצר שלנו בקצב מפתיע.

שיניתי את האמונות שלי לגבי עצמי מהקצה אל הקצה ובעיקר הוכחתי לעצמי שהיחיד שמגביל אותי הוא אני. 

אוהד.